אחד הכלים הנפוצים בימינו להטיית האמת הוא לקחת את הפנים האישיות, הפרטיות, ולהפוך אותן לחזות הכל. אין כלל; יש פרט ועוד פרט ועוד פרט. סיפור אישי, נקודת מבט, נרטיב. תפיסה זו מסרסת את היכולת להגן על כל עמדה עקרונית, שכן הדברים אינם נבחנים על פי הכלל, אלא על פי הפרטים המרכיבים אותו והמשתנים, כטבעם של פרטים. בכל מקום שנבקש לטעון טענה כללית, מיד יצוץ מישהו שבפיו סיפור סוחט דמעות על היוצאים מן הכלל. והמסקנה המתבקשת היא: כמה רעים אנחנו, שאנו מנסים להחיל כללים. סבלם של המרובים, של הכלל, אינו נספר. תמיד מדובר בסיפור אישי אחד כנגד סיפור אישי אחר.


גישה זו הרסנית. כאשר הדיון מתקיים ברובד האישי, הוא נעשה בהכרח רגשי ולא רציונלי. אם נבקש לדון בעובדות, בעקרונות, בכללות הדברים – הרינו קרי מזג, אטומי לב, נעדרי חמלה, בלתי מכילים, קיצוניי

אחד הכלים הנפוצים בימינו להטיית האמת הוא לקחת את הפנים האישיות, הפרטיות, ולהפוך אותן לחזות הכל. אין כלל; יש פרט ועוד פרט ועוד פרט. סיפור אישי, נקודת מבט, נרטיב. תפיסה זו מסרסת את היכולת להגן על כל עמדה עקרונית, שכן הדברים אינם נבחנים על פי הכלל, אלא על פי הפרטים המרכיבים אותו והמשתנים, כטבעם של פרטים. בכל מקום שנבקש לטעון טענה כללית, מיד יצוץ מישהו שבפיו סיפור סוחט דמעות על היוצאים מן הכלל. והמסקנה המתבקשת היא: כמה רעים אנחנו, שאנו מנסים להחיל כללים. סבלם של המרובים, של הכלל, אינו נספר. תמיד מדובר בסיפור אישי אחד כנגד סיפור אישי אחר.


גישה זו הרסנית. כאשר הדיון מתקיים ברובד האישי, הוא נעשה בהכרח רגשי ולא רציונלי. אם נבקש לדון בעובדות, בעקרונות, בכללות הדברים – הרינו קרי מזג, אטומי לב, נעדרי חמלה, בלתי מכילים, קיצוניי

אחד הכלים הנפוצים בימינו להטיית האמת הוא לקחת את הפנים האישיות, הפרטיות, ולהפוך אותן לחזות הכל. אין כלל; יש פרט ועוד פרט ועוד פרט. סיפור אישי, נקודת מבט, נרטיב. תפיסה זו מסרסת את היכולת להגן על כל עמדה עקרונית, שכן הדברים אינם נבחנים על פי הכלל, אלא על פי הפרטים המרכיבים אותו והמשתנים, כטבעם של פרטים. בכל מקום שנבקש לטעון טענה כללית, מיד יצוץ מישהו שבפיו סיפור סוחט דמעות על היוצאים מן הכלל. והמסקנה המתבקשת היא: כמה רעים אנחנו, שאנו מנסים להחיל כללים. סבלם של המרובים, של הכלל, אינו נספר. תמיד מדובר בסיפור אישי אחד כנגד סיפור אישי אחר.


גישה זו הרסנית. כאשר הדיון מתקיים ברובד האישי, הוא נעשה בהכרח רגשי ולא רציונלי. אם נבקש לדון בעובדות, בעקרונות, בכללות הדברים – הרינו קרי מזג, אטומי לב, נעדרי חמלה, בלתי מכילים, קיצוניי

אחד הכלים הנפוצים בימינו להטיית האמת הוא לקחת את הפנים האישיות, הפרטיות, ולהפוך אותן לחזות הכל. אין כלל; יש פרט ועוד פרט ועוד פרט. סיפור אישי, נקודת מבט, נרטיב. תפיסה זו מסרסת את היכולת להגן על כל עמדה עקרונית, שכן הדברים אינם נבחנים על פי הכלל, אלא על פי הפרטים המרכיבים אותו והמשתנים, כטבעם של פרטים. בכל מקום שנבקש לטעון טענה כללית, מיד יצוץ מישהו שבפיו סיפור סוחט דמעות על היוצאים מן הכלל. והמסקנה המתבקשת היא: כמה רעים אנחנו, שאנו מנסים להחיל כללים. סבלם של המרובים, של הכלל, אינו נספר. תמיד מדובר בסיפור אישי אחד כנגד סיפור אישי אחר.


גישה זו הרסנית. כאשר הדיון מתקיים ברובד האישי, הוא נעשה בהכרח רגשי ולא רציונלי. אם נבקש לדון בעובדות, בעקרונות, בכללות הדברים – הרינו קרי מזג, אטומי לב, נעדרי חמלה, בלתי מכילים, קיצוניי